חזית המחקר כיום מתמקדת בקשר שבין עיסוק מופרז במדיה החברתית לבין קבלת חיזוקים נוירליים על ידי מערכת התגמול / החיזוק במוח, שמוכרת גם בתור המערכת הדופמינרגית (הרחבה של הנוירוטרנסמיטור דופמין).

המוח כולל 4 מסלולים עיקריים של דופמין. המסלולים הללו מהווים נתיבים מהירים להעברת מידע ביוכימי בין איזורי מוח שונים. לכל מסלול מבין ה-4 יש תהליכים קוגניטיביים ומוטוריים שאופייניים לו, כאשר שלושה מהם - המזוקורטיקלי, המזולימבי והניגרוסטריאטלי - מובנים על ידי חוקרי מוח כמסלולי החיזוק, שהוכחו כלא מתפקדים במצבי התמכרות (הרביעי, המסלול הטובראינפונדיבולרי, מווסת את ההורמון פרולקטין, שאינו קשור ישירות בתהליך זה).

שלושת המסלולים הדופמינרגיים שהזכרתי מופעלים כאשר מתעוררת בנו ציפייה לקראת אירוע מתגמל, או כשאנחנו ממש בתוכו.

עם הזמן, מתחזק ומתבסס הקשר בין גירוי (״עשו לי לייק בפייסבוק״) לבין התגמול הרגשי החיובי שמופיע אחריו (״אנשים אוהבים אותי״).

בכל פעם שתגובה לגירוי מביאה לחיזוק, הקשרים הללו מתחזקים והופכים לדפוס, באמצעות תהליך שנקרא בעגה המקצועית פוטנציאציה ארוכת טווח: עם הזמן, הנוירונים המעורבים בתהליך החיזוק מגבירים את העוצמה בה הם מגיבים לגירויים ספציפיים (למשל, לייק או Share).

ממש כמו בעלייה החדה שמשתמשים חווים בבוסט של קוקאין - רק בעוצמה מופחתת - גירויים חיוביים במדיה החברתית גורמים לשחרור של דופמין במוח, וכך מתחזקת ההתנהגות שקדמה לשחרור המתגמל הזה.

חוקרי Neuroscience גילו

ככה, למרות שהתמכרות למדיה החברתית אינה עונה עדיין לקריטריונים הקליניים של התמכרות, היא מקיימת מבחינה מוחית תהליכים זהים, שמוודאים שנישאר מחוברים, מצפים ומשתוקקים לחיזוק הבא שיגיע.

תרשים של מסלולי הדופמין במוח. מוקד המסלול המזולימבי הוא על הציר שבין הטגמנטום הגחוני וגרעין האקומבנס (מתוך ויקיפדיה).

הערות שוליים